"המריחואנה הרגה לי את הילדה"
חלק שני (לחצו כאן לקריאת החלק הראשון)
English Version
נכתב ע"י לורן סגל כהן, התפרסם באתר חדשות מודיעין.
חמישי, 22 אפריל 2010
לפני שש שנים התאבדה הגר אדלונד ז"ל בעקבות פסיכוזה ודיכאון כתוצאה מעישון מריחואנה. "המריחואנה הרגה את בתי", טוענת אמה, אטי אדלונד, שעברה במשך השנים תהליך כואב של התמודדות עם האבל ורגשות האשם. כעת היא מקדישה את מאמציה להסברה בנושא מריחואנה, בייחוד לאחר שקיבלה מבתה מסר, לאחר מותה: "תצעקי אותי בבתי ספר, ספרי אותי בקול, כתבי שזה ממכר"
אחרי שהרופאים אבחנו הפרעה פסיכוטית כתוצאה משימוש בקנאביס, החליטה משפחתה של הגר להשגיח עליה בבית 24 שעות ביממה, ובלבד שלא לאשפז אותה במחלקה הסגורה. בן הזוג שלה בתקופה זו תמך בה באהבה וסבלנות לאורך הטיפול הפסיכיאטרי.
לא היה בך כעס כלפיו?
"היו רגשות מעורבים", משיבה אדלונד, "אבל בסופו של דבר הבנתי שזאת הייתה בחירה שלה".
באותה תקופה התנהגה הגר בצורה מוזרה. היא איבדה את שמחת החיים, הייתה אטומה ולא מודעת למה שקורה סביבה וציירה המון.
אחרי שיצאה מהפסיכוזה, התחיל שלב הדיכאון. יחד עם זאת, היא תפקדה ולימדה כדורסל, היה נדמה שהיא מתאוששת.
אדלונד: "אחד הכעסים הלא פתורים שלי הוא שהפסיכיאטרית לא סיפרה לנו שתקופת ההחלמה מהדיכאון היא המסוכנת ביותר: מצד אחד חוזרים הכוחות אבל יחד עם זאת מודעים למצב בו נמצאים. או במלים אחרות – יש כוח כשמיואשים. זה שלב שהחולים נוטים לפגוע בעצמם. אילו היו מדריכים אותנו, אולי יכולנו להציל אותה, היינו מודעים יותר. אבל הפסיכיאטרית אמרה שהיא מתרשמת שהגר רוצה לחיות והיה בנו רצון לראות אותה בריאה".
לטענתה של אדלונד, הנחיות מדויקות לגבי שלב זה של המחלה, יכלו להציל אותה, לאפשר להוריה לקרוא סימנים, לפרש התנהגות, להבין שהחולים נוטים להעמיד פנים שהכל בסדר. "הגר ביקשה לחזור לגור עם החבר והפסיכיאטרית אמרה שזה אפשרי", נזכרת אדלונד בכאב.
17.04.2004
"אותו לילה הרגשתי שוב את האמהות שלי
פורצת אל גופך שנצמד אליי בכאב…
אותו לילה חיזק אותי ואותך
כי הרגשנו שהתגברת על הדחף השחור
לגמור עם החיים…
אותו לילה סימם אותי, הזריק בי שאננות,
שהייתה בעוכרנו…אותו לילה כואב, יפה, בוכה,
עצוב, חם, סוער, אומלל,
אותו לילה סנוור את הגיון מחשבתי". (15.05.2004)
לפני הלילה האחרון בחייה, קמה הגר מוקדם ויצאה, כמו פעם,
לרוץ עם אביה ביער. "בדיעבד, הבנו שהגר בעצם נפרדה מכולם.
היא תכננה הכל בקור רוח וצלילות דעת. אמרה לנו שהיא נוסעת
לקיבוץ והשאירה את הנייד שלה בבית כדי שלא נוכל לאתר אותה".
הגר נסעה לתל אביב, שם התאבדה, לפני שמשפחתה הספיקה לאתרה.
אמה מעדיפה שלא לפרט. היא הייתה בת 25 ושלושה חודשים במותה.
"אנשים לא יודעים שמריחואנה ממכרת. הבעיה היא שאי אפשר לראות סימפטומים", מספרת אדלונד. "יחד עם זאת, הפגיעה קיימת. המכורים מגלים חוסר מנוחה, נדודי שינה, חוסר ריכוז. אלה סימנים שמעידים על התמכרות. אבל מאחר ומדובר בסימפטומים נפוצים, קשה לשים לב ולקשר את זה למריחואנה".
חשוב לאדלונד להתריע לגבי הסם "הקל" הזה. "כשאומרים 'לי זה לא יקרה' או 'אני יודע מתי להפסיק את זה' זה שקר. הסכנה היא לא בקוקאין, אלא בסם הזה שמוגדר 'קל'".
התמודדות
"אחת המטרות בספר", מסבירה אדלונד "היא להבהיר כיצד אפשר לצאת ממקום כל כך שחור, לא ללכת אחרי הגר. זה מאבק עצום למצוא כוחות, לא רק לשרוד טכנית. אבל האדם הוא מקור הכוח. המשימה שלו היא לראות את הכוח ולקבל אותו".
בתקופה שלאחר מות בתה האהובה, הייתה אדלונד אישה חיה-מתה. תפקדה רגיל, הייתה עסוקה בעשייה, אך הרגישה מתה:
"כל החיים שלי הפכו להיות כאילו –
כאילו הכול בסדר
כאילו אני מתפקדת
כאילו אני מחייכת
כאילו הכול זורם.
אני כאילו חיה
אבל
אני מובסת"
(16.09.2004, חצי שנה אחרי מות הגר).
"נאלצתי כל יום להעריך את עצמי מחדש, חייתי בתחושה שלא ידעתי לשמור על בתי. את יודעת מה זה לחיות עם תחושה שלא הצלחת לשמור על הילד שלך?". אדלונד קוראת קטע מהספר ודמעות זולגות על לחייה. נדמה כי בכל נימי נפשה היא מחוברת לכאב העצום הזה ובכל זאת מרגש אותה לראות את עצמה מבחוץ, לראות את התהליך המטלטל שעברה במשך השנים, לראות את היחס שלה כלפי עצמה.
"הספר בעצם מספר את התהליך שעברתי. ניסיתי כל דבר כדי למצוא את המפתח להישרדות והוא מסתיים באופטימיות – לא להפנות גב לחיים". הספר הוא, ללא ספק, ספר זיכרון והנצחה, אך גם סיפור על מסע שעברה אדלונד מהתהומות אל הרצון לשוב ולחיות. בספר משובצים ציוריה הנפלאים של הגר אשר הרכיבו עד לפני מספר ימים תערוכה שארגנה אדלונד בנווה שלום: המון ציורים של בעלי חיים שהגר כל כך אהבה, פורטרטים רבים, חתולי ספינקס, הרושם בהתבוננות בהם עז. הציור עליו מתעכבת אדלונד הוא פרפראזה ל"צעקה" של מונק, ציור אשר ציירה הגר לחברתה ב-2003 ובו מופיע צמח הקנאביס. אז אמרה הגר לאחיה: "לשתינו יש בעיה. לה אהבה נכזבת ולי מריחואנה". "היא הבינה כבר אז שקיימת בעיה, אך לא שיתפה אף אחד", אומרת בצער אדלונד.
ב-2007 התחילה אדלונד תהליך של בחירה בחיים.
בתחילת 2009 היא קיבלה מסר מהגר דרך מתקשרת. על אף הסקפטיות שלה, נפגשה אדלונד עם המתקשרת ושמעה את הגר מוסרת לה: "הצער הורג אתכם, משפחתי היקרה. תתחילו לחיות…. אמא, אבא, אל תכעסו על עצמכם. אל תאשימו את עצמכם. זה לא היה בידכם… אני איתכם". באותה הזדמנות "ביקשה" הגר מאמה להפיץ את המסר שלה: המריחואנה ממכרת ואין שליטה על השימוש בה.
איפה את היום בתהליך?
"היום אני רוצה לדבר על זה שיש אור גם כשמאבדים ילד. הכאב והנפילה תמיד יהיו, אבל הם נקודתיים. זהו מסר שאני רוצה להעביר להורים שכולים וזה לא משנה אם הם לילדים שהתאבדו או לא. אני גם רוצה להסביר להורים של מעשנים ולצעירים עצמם על הסכנות הכרוכות בכך. קיבלתי דווקא מצעירים תגובות נהדרות".
לפני שלוש שנים הפסיקה אדלונד ללמד בבית הספר שהקימה וניהלה. "הרגשתי שאני לא מסוגלת ללמד ללא שמחת החיים שלי. זה פשוט כבה". פעם בשבוע היא רוקדת וגם מרקידה אחרים, בהשראת "ריו אביירטו". "רוקדת את העצב והתסכול", היא אומרת.
אדלונד בוחרת להקריא לי שיר שמייצג, לדבריה, את הנקודה בה החליטה לבחור בחיים:
"יפתי, את אינך.
איני?
סליחה, את ישנה גם כשאינך.
לא היה בי כוח.
היה בך הרבה, לו ראית.
לא ראיתי.
יש בך כוח.
כבר לא. אבל לך, אמא
לא רואה.
יש בך הרבה כוח!
הייתי רוצה.
תרוצי, תשירי, תרקדי
ואת?
אני בכוחך".
אטי אדלונד
הגר אדלונד ז"ל
תגובת עמותת אל-סם לכתבה:
לעיתים בני נוער מצליחים להסתיר את מצוקותיהם מהסביבה בה הם נמצאים. ויש מקרים שאפשר לזהות סימני מצוקה או אף קריאה לעזרה .
אנו באל סם פותחים את הדלת בפני הורים החשים דאגה ,חשש או אי ודאות לגבי שלום ילדיהם. אוזן קשבת, ייעוץ והדרכה יכולים לעיתים לסייע בהתמודדות המורכבת והעדינה של ההורים מול ילדיהם המתבגרים.
במצב של שימוש בתדירות ובכמות גדולה, יש בדרך כלל מצוקה כל שהיא, רגשית או חברתית. בגיל ההתבגרות עולה הרגישות של הנער או הנערה. הנפש עדיין צעירה ורגישה ומנגד יחש רצון לעצמאות והתמודדות ניפרדת.
הרבה פעמים הבעיות שחווה המתבגר,מוסתרות מההורים ומהוות סוד,שמעטים,אם בכלל, מודעים לו. הבדידוןת הזו מגבירה גם היא את המצוקה.
יש בדרך כלל סיבות לשימוש בסמים הנובעות ממצוקה כל שהיא והשימוש עצמו מביא איתו בעיות נוספות שמתבטאות עם הזמן בתופעות כמו חרדה,דיכאון וכמובן קשיי תיפקוד ויציאה מהמסלול הנורמטיבי של החיים.
לעיתים הנער או הנערה חשים שאף אחד לא מבין אותם או לא מסוגל לעזור. תחושה זו אינה בהכרח משקפת את המציאות. פעמים רבות מתלווה למצוקה של המתבגר תחושה של בושה ואשמה, פחד מחשיפת האמת.
זהו מעגל סגור ומסוכן שאותו רצוי לאתר ולזהות ובהמשך לסייע לפתיחתו ולנסות להעניק התייחסות מותאמת.
עמותת אל סם מודה לאטי אדלונד על הסכמתה לפרסם את הכתבה עימה.
המעוניינים לרכוש את סיפרה של אטי על הגר מוזמנים לפנות למייל: edet2003@hotmail.com
עמותת אל-סם 